פופולריזציה של ידע במוצר
ספקית ציוד בנייה של פתרונות מכונות בנייה מזה 30 שנה.
שפה
ספקית ציוד בנייה של פתרונות מכונות בנייה מזה 30 שנה.
כאשר מהנדסים ומפקחי אתר דנים בקיבולת של מערבל בטון , השיחה מתחילה לעתים קרובות במקום הלא נכון. קונים רבים מסתכלים תחילה על נפח התוף המפורסם, ואז קופצים ישר לסוג המנוע או למחיר המכירה. באתר, רצף זה גורם לצרות. הקיבולת אינה המספר המודפס על התוף; זוהי כמות הבטון שמערבב יכול לסובב, לפלוט ולחזור על עצמו בקצב יציב ללא הפרדה, דליפה מוגזמת, עומס יתר על המנוע או זמן סרק של הצוות.
נקודת התחלה אמינה יותר היא העבודה עצמה: כמה בטון יש להניח בשעה, כמה נוקשה צריכה להיות התערובת, כמה רחוק יש להזיז את המערבל, האם יש חשמל זמין, והאם המכונה יכולה להישאר יציבה על תנאי הקרקע בפועל באתר. במדריכי הדירוג הנוכחיים, נקודה חוזרת אחת היא שנפח התוף המוצהר וקיבולת התערובת השמישה אינם זהים; הנחיות שפורסמו בדרך כלל מציבות את קיבולת התערובת האפקטיבית איפשהו מתחת לנפח התוף הנומינלי, לעתים קרובות בסביבות חצי עד בערך ארבע חמישיות, תלוי בסוג המערבל ובמאפייני התערובת.
יצרנים מפרסמים את נפח התוף מכיוון שקל לציין אותו. צוותי האתר אכפת להם מהתפוקה השמישה מכיוון שזה מה שמשפיע על רציפות היציקה.
תוף מיקסר זקוק למרחב פנימי פנוי כדי שהחומר יוכל להתגלגל, להתקפל ולהיכנס שוב לאזור הערבוב. אם התוף מלא יותר מדי, שלושה דברים קורים במהירות:
המצרף כבר לא מסתובב כראוי;
החומר מטפס על הקליפה ונופל בגושים במקום להתערבב באופן שווה;
הפריקה הופכת איטית ומבולגנת, במיוחד עם תערובות בעלות שקיעת שפכים נמוכה יותר.
זו הסיבה שמדריכים טכניים רבים מפרידים בין נפח התוף הכולל לקיבולת התערובת או התפוקה . מספר מקורות עדכניים מתארים את קיבולת התערובת המעשית כנמוכה באופן משמעותי מגודל התוף הראשי, עם דוגמאות כגון חבית של 350 ליטר המספקת כ-250 ליטר של תפוקה מעורבת, או מערבל נייד המייצר בערך חצי עד 70-80% מהנפח המוצהר, תלוי במכונה ובנוקשות התערובת.
מנקודת מבט של הנדסת שטח, הכלל הבטוח יותר הוא זה:
אם צוות זקוק ל-1.2 מ"ק לשעה והמיקסר יכול לפלוט רק 0.18-0.22 מ"ק לכל אצווה בתנאי הערבוב והאתר בפועל, אז ההחלטה כבר אינה תלויה בגודל התוף בפני עצמו. היא הופכת לבעיה של זמן המחזור.
הטעות הנפוצה היא להתאים את גודל המיקסר לנפח הפרויקט הכולל . השיטה הטובה יותר היא להתאים אותו לתעריף ההשמה השעתי הנדרש .
רצף בחירה מעשי הוא:
לדוגמה, צוות עשוי להזדקק למקם:
קטע לוח קטן לפני תחילת הגמר,
הנחת בטון לפני שעומס חיזוק מאט את הגישה,
מדרכה או ריצוף לפני שהקטע הקודם מתחיל להתקשות.
זה לא מספר קטלוגי. זה תלוי ב:
שיטת טעינה,
מספר פועלים,
משמעת מדידת מים,
מרחק נסיעה מהמיקסר למזיגה,
סידור פריקה,
הפרעות בניקיון.
זה נותן נפח פריקה יעד לכל אצווה.
אתרים אמיתיים אינם מתנהגים כמו לוחות זמנים של מעבדה. אם החישוב אומר שצוות צריך 0.20 מ"ק בכל אצווה, מכונה שמצליחה להתמודד רק עם 0.20 מ"ק בתנאים נקיים, ישרים ובעלי אנרגיה טובה כבר קטנה בגודלה.
דפי המידות המובילים כיום ממליצים לעתים קרובות להתחיל מהנפח הכולל הנדרש ותדירות האצווה ולא מגודל התווית בלבד. כיוון כללי זה נכון, אך רבים עוצרים לפני שדנים במה שמפחית את קצב האצווה בפועל באתר: תערובות נוקשות, קרקע לא אחידה, רצף טעינה לקוי ומרחק הובלה ארוך מהמערבל לטפסות.
מערבלי תוף ניידים תופסים מיקום לא נוח אך שימושי. הם מתאימים ליציקות קטנות חוזרות ונשנות, עבודות תיקונים, תמיכה בבטון, יסודות, לוחות טלאים, שוליים ועבודות מסחריות קלות שבהן הגישה לתערובת מוכנה אינה נוחה או שהנפח הנדרש קטן מדי מכדי להצדיק משאית.
המגבלה שלהם אינה רק התשואה הכוללת. זוהי התשואה תחת חזרה .
במיקסר נייד, התערובת הריאליסטית מעוצבת על ידי ארבעה גורמים הפועלים באינטראקציה:
תערובת רטובה וניתנת לעבודה גבוהה עשויה להסתובב ולהשתחרר בקלות באחוז מילוי גבוה יותר. תערובת מבנית נוקשה יותר עם אגרגט גדול יותר תפחית את הנפח שניתן לערבב באופן שווה. כמה הנחיות מומחים מציינות שתערובות נוקשות יכולות להפחית את הנפח השמיש בצורה חדה בהשוואה לתערובות נוזליות יותר.
אגרגטים בעלי דירוג גרוע נוטים לגשר ולהתפרק ביתר קלות בחביות קטנות. אבנים גדולות גם מפחיתות את התנועה החופשית במיקסר קומפקטי, במיוחד כאשר הלהבים רדודים או שחוקים.
חומרים בשקיות שנטענים ידנית גורמים לתזמון לא סדיר ולעתים קרובות גם לתוספת מים לא סדירה. זה הופך את גודל האצווה הנומינלי לפחות רלוונטי מחזרתיות.
מכונה שמפעילה אצווה אחת מקובלת מדי פעם עלולה להתקשות כאשר נדרשת לפעול במשך שעתיים או שלוש שעות רצופות. חום המנוע, החלקת הרצועה, טמפרטורת המסבים ועייפות המפעיל מתחילים להשפיע על התפוקה.
מסיבה זו, קונה שמשווה מערבלים בדרגות 120 ליטר, 160 ליטר ו-190 ליטר לא צריך לשאול רק, "כמה נכנס לתוף?". השאלה הטובה יותר היא, "כמה בטון יחידה זו יכולה לפלוט כל 10 עד 15 דקות במשך משמרת מלאה ללא סחיפה במרקם?"
לא. מערבל גדול יותר מגדיל את התפוקה התאורטית, אך הוא גם משנה את מעטפת ההפעלה.
תוף גדול מדי עבור הצוות עלול ליצור:
זמן טעינה ארוך יותר לכל אצווה,
שליטה גרועה יותר במים,
טיפול ידני איטי בפריקה,
יותר זמן מת בין מנות,
כוח דחיפה גבוה יותר ויכולת תמרון גרועה יותר,
יותר חוסר יציבות בעת תנועה על פני קרקע משובשת.
קבלן קטן היוצא משבצות קצרות של ריצוף או יסודות לסירוגין יכול לאבד זמן עם מערבל שמגדיל את גודל העבודה. לעומת זאת, מערבל קטן במעט אך קל למיקום מחדש, ליישור וטעינה מחדש עשוי לספק תפוקה שעתית נטו גבוהה יותר.
זו הסיבה שחלק מהמדריכים הוותיקים מקשרים באופן כללי מכונות קטנות יותר בנפח 60 ליטר לעבודות קטנות מדי פעם, ומכונות בנפח 120-190 ליטר לשימוש תכוף יותר באתרים בינוניים, במיוחד במקומות בהם חשמל רגיל זמין. רעיון הגודל הרחב שימושי, אך בפני עצמו הוא גס מדי להחלטות הנדסיות. קצב הצוות ונתיב ההובלה חשובים באותה מידה.
